פסק-דין בתיק ע"א 6521/98

הנשיא א' ברק:

           המערער הגיש בשנת 1995 תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל. הוא תבע פיצויים בגין פציעתו מירי עובדי מכס במהלך התפרעות של פלסטינים באל-בירה. המשיבה לא חלקה על העובדה כי המערער נפגע מירי של עובדי המכס, אך כפרה באחריותה כלפיו. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' הכט) דחה את תביעתו לפיצויים. כנגד פסק דין זה מופנה הערעור שבפנינו.

העובדות

1.        ביום 3.5.88 בשעות הבוקר, הגיעו שני חוקרי מכס, עובדי תחנת המכס רמאללה (להלן - החוקרים) ברכבם לאזור התעשייה באל-בירה, במטרה לבצע בדיקת רישוי (טסט) לרכבו של הממונה. עם סיום הבדיקה הציע אחד מהחוקרים כי ייגשו לפנצ'ריה באזור המסחרי באל-בירה, על מנת לברר מדוע בעליה טרם הסדיר את חובותיו לרשויות המכס. החוקרים החנו את רכבם בפתח הפנצ'ריה, והתלוו לבעל הפנצ'ריה פנימה. זמן קצר לאחר מכן, בבואם לצאת, הבחינו החוקרים בהתפרעות, אשר לוותה בהשלכת אבנים, ברזלים וקרשים לעבר מכוניתם ואף לעברם. הם מיהרו להיכנס בחזרה לפנצ'ריה במטרה להסתתר, ובעל המקום הגיף את תריס הכניסה לחנותו. בינתיים גאתה ההתפרעות בחוץ מבלי שהיה גורם בשטח אשר יחוש לעזרתם. רכבם יצא מכלל שימוש לאחר שהושלכו עליו ברזלים ואבנים. שמשותיו נופצו. החוקרים חככו בדעתם והחליטו כי בהעדר דרך מילוט אחרת, עליהם לחלץ את עצמם לעבר הכביש הראשי. החוקרים יצאו מהמוסך והחלו לירות לכיוון המתפרעים מולם. במהלך הירי נפגע אחד החוקרים באוזנו מירי של חברו. כן נפגע מן הירי המערער, כאשר שני קליעים חדרו לבטנו. במהלך מנוסתם נתקלו בנהג שנקרה בנתיב המילוט, והוא הסיעם מאזור ההתפרעות למקום מבטחים. כוחות צבא שהגיעו למקום לאחר שוך ההתפרעות, מצאו את רכבם שרוף כליל.

2.        המערער, בעל נגרייה, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, בה טען כי המשיבה אחראית אחריות שילוחית לנזקו. לטענתו, במהלך ההתפרעות שהה בתוך נגרייתו, מרחק כ-30 מטר מהפנצ'ריה, עת פגעו בו קליעים שנורו על-ידי החוקרים. לדבריו, החוקרים התרשלו כאשר ירו לכל עבר ובכך הפרו את הוראות הפתיחה באש. זאת ועוד, המערער לא היווה איום ולא נשקפה ממנו סכנה לחיי החוקרים. המשיבה טענה כי המערער היה בין חבורת המתפרעים ואין היא אחראית לפגיעה בו ולתוצאותיה. לחילופין, גם אם המערער אך היה בקרבת מקום, הרי שבשל האירועים הקשים אין המשיבה אחראית לנזקו. בדיון בבית המשפט קמא התמקדה המחלוקת העובדתית במיקום המערער בעת הירי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי קבע, כי לחוקרים נשקפה סכנת חיים ממשית אשר יצרה את הכורח להשתמש בנשק. אשר למיקומו של המערער, נקבע כי בעת הירי שהה מחוץ לנגרייה. קביעה זו התבססה על סתירות שנתגלו בהודעות שנגבו ממנו על-ידי המשטרה הצבאית בעקבות האירוע ובמהלך עדותו בבית המשפט. גרסתו, לפיה בעת ההתפרעות שהה בתוך הנגרייה בעוד הפתח הרחב של הנגרייה סגור, והוא לא ידע כלל על ההתפרעות בחוץ, נדחתה בהיותה בלתי אמינה. עוד צוין כי המערער נמנע מלזמן עדי ראייה אשר יכלו לאשש את גרסתו. זאת ועוד, אף אם המערער לא נטל חלק באירוע, הרי שהעמיד עצמו בסכנה ממשית השקולה כנגד אשם תורם מלא. בית המשפט הוסיף כי החוקרים קיבלו נשק ככל אזרח, וכי נשק זה לא נועד להשלטת סדר או לביצוע פעולות ביטחון. פעולתם נבעה כתוצאה מכורח והסתכמה בהגנה עצמית על חייהם. בנסיבות אלה לא מצא בית המשפט המחוזי להטיל אחריות על החוקרים, וממילא לא הטיל על המשיבה אחריות שילוחית למעשיהם, ודחה (ביום 10.8.98) את תביעת הפיצויים.

הערעור

4.        בערעור תוקף המערער את ממצאיו של בית המשפט קמא. לטענתו, שהה בתוך הנגרייה ולא מחוצה לה, בעוד שדלת הכניסה הגדולה בפתח נגרייתו הייתה סגורה, למעט פתח צר. עוד טען כי בזמן ההתפרעות הפעיל משור באורך שלושה מטרים, שרעש פעולתו מנע ממנו שמיעת האירועים שבחוץ. מכאן, שכלל לא ידע אודות המתרחש. אשר לירי שבוצע על-ידי החוקרים, הרי שאלה התרשלו כאשר ירו לכל עבר, ובכלל זאת לעבר המערער. כן לא היה מקום לייחס למערער אשם תורם בשיעור של 100%, בין אם היה מחוץ לנגרייה ובין אם לאו. כך, משום שהמערער לא היה מעורב בהתפרעות וממילא לא היווה איום כלפי החוקרים. לבסוף, המערער טוען כי היה מקום להעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבה, בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין).

5.        המשיבה, מצדה, מבקשת להסתמך על ממצאיו של בית המשפט קמא. לטענתה, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות הנוגעות למיקומו של המערער מחוץ לנגרייה. המערער ראה וידע את שהתרחש בחוץ, ובאופן מודע חשף עצמו לסיכון כי ייפגע. יתירה מזו, ירי החוקרים בוצע אך כאמצעי אחרון, שעה שנשקפה להם סכנת חיים ממשית. בנסיבות העניין, פעלו החוקרים באורח סביר ומתוך הגנה עצמית. מכאן שאין זה משנה אם המערער השתתף בהתפרעות אם לאו, שכן ממילא החוקרים לא התרשלו כשהחליטו לירות תוך כדי מנוסה.

6.        במהלך הדיון בערעור נתבקשו הצדדים להשלים סיכומיהם בכתב, וזאת ביחס לשאלה האם יש מקום לייחס רשלנות לחוקרים כלפי המערער, בהנחה שהיה מחוץ לחנותו. כן נתבקשה התייחסות הצדדים להשלכות, אם ישנן, של פסקי הדין בע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, פ"ד נז(3) 693; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 וע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, על המקרה הנוכחי.

התערבות בממצאים עובדתיים

7.        בית המשפט המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי המערער שהה בעת ההתפרעות מחוץ לנגרייה. כלל הוא כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית (ע"א 6315/98 שעת נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 645; ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח(2) 279, 283; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחר עיון בחומר שלפני לא מצאתי מקום לסטות מכלל זה במקרה שלפנינו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערער שהה בחוץ, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפניו, ומבוססת על עדותו של המערער והודעותיו עובר למשפט, עדויות החוקרים, ושלל ראיות נסיבתיות.

8.        בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער כבלתי אמינה, לאור ה"שיפוצים" שהכניס בה, ואף מחמת חוסר סבירותה. בתחילה, בעת אשפוזו בבית החולים, מסר המערער הודעה למשטרה הצבאית כי שהה בתוך הנגרייה, בעוד שהדלת הייתה פתוחה. או אז נכנס מישהו בריצה לתוך הנגרייה ואילו הוא [המערער] יצא החוצה כדי לראות מה קרה, ואז נורה. מגרסה זו ביקש להסתייג בבית המשפט, שם טען כי שהה לבדו בנגרייה הסגורה בזמן שהפועל שלו יצא לקנות סיגריות, ולא שמע או ידע אודות המתרחש בחוץ. המערער הוסיף וטען, כי החוקרים הם שהתייצבו בנגריה, קיללו אותו וירו עליו כשעמד ליד המשור. רק לאחר שנורה בתוך החנות זחל החוצה, שם מצא את שכנו שלקח אותו לבית החולים. בית המשפט דחה את הטענה שמדובר בירי מכוון מצדם של החוקרים. כן נדחתה הטענה שהחוקרים, במהלך מנוסתם המבוהלת, הצליחו לירות לתוך פתח צר ולעומק 5-6 מטרים לתוך הנגרייה, כפי שטען המערער. גרסת המערער, לפיה המשור פעל אך הנגרייה הייתה סגורה, נדחתה. כך, אין זה סביר כי בעוד שהמשור פועל העדיף המערער להסתפק באור מועט המגיע מפתח צר, במקום לפתוח את הפתח הרחב. זאת ועוד, אם המערער אכן היה לבדו כפי שטען, לא ברור מי הפסיק לאחר מכן את פעולת המשור וסגר את החנות. לבסוף, המערער נמנע מלהביא עדים שיכלו לשפוך אור אודות מיקומו בעת ההתפרעות. הוא נמנע מלהביא את הפועל שיצא לדבריו לקנות סיגריות. אף השכן שפינה את המערער לא זומן להעיד. מכאן, שהשאלה היכן היה המערער היא בידיעה הבלעדית של המערער. נטל הבאת הראיות הוא עליו (ראו רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נג(1) 450, 455). המערער תרם לאי הבהירות הנוגעת למיקומו בעת הירי. בהינתן כל אלה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער שהה מחוץ לנגרייה. בממצאים אלה לא מצאתי מקום להתערב. השאלה שעומדת במרכז הערעור, אם כן, היא האם יש מקום לייחס רשלנות לחוקרים כלפי המערער, בהנחה שהיה מחוץ לחנותו.

המסגרת הנורמטיבית

9.        נקודת המוצא של הצדדים היא כי אין מדובר בפעולה מלחמתית (סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952; להלן - חוק אחריות המדינה). הגם שלדעת המשיבה, לו היה מדובר בחיילים לכל דבר ועניין, הרי שהיה מקום להכיר בירי כפעולה מלחמתית (השוו, ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 8). לטענה זו אינני נצרך. הנחתנו הנה אפוא, כי אחריותה של המדינה נקבעת במקרה שלפנינו במסגרת עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין).

רשלנות

10.      המשיבה איננה מתכחשת לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערער (השוו, ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, פ"ד נז(3) 693, 699). המחלוקת היא האם בנסיבות העניין הפרו החוקרים חובה זו. אמות המידה לבחינת התנהגותם של כוחות הביטחון בזמן התפרעויות נבחנה לאחרונה בשורה של פסקי-דין. בענייננו, אין חולק כי לא כוחות הביטחון הם שפגעו במערער, אלא שני חוקרי מכס שנקלעו למקום ההתפרעות במסגרת עבודתם. מהי אפוא אמת המידה הרלבנטית לבחינת התנהגותם?

11.      סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. כפי שנקבע לא אחת, הסבירות בהקשר זה היא מושג נורמטיבי, הנקבעת על-ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על-פי משקלם (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 85; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506; (להלן - פרשת חמד)). הסבירות בעוולת הרשלנות היא מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 312). השאלה היא אלו אמצעי זהירות יש לנקוט במסגרת הנסיבות הספציפיות (פרשת חמד, בעמוד 507).